חסידי אומות העולם

חסידי אומות העולם בפולין בהקשר ליהודי קאליש 

א. מופת אנושי ונס ההצלה

לפני מלחמת העולם ה - 2 חיו בפולין כ – 3.3 עד 3.4 מיליון יהודים. רוב רובה של אוכלוסיה זו נכחדו על ידי לובשי המדים הנאציים ועוזריהם. על פי האומדנים, ניצלו מההשמדה בפולין כ- 350-300 אלף איש, או כ – 10% מהאוכלוסיה. רוב הניצולים היו כאלה שהצליחו לברוח מגבולות פולין, בעיקר מזרחה (חלקם אף לחמו בשורות צבא האדום ובפרטיזאנים), מעטים יותר נשלחו לעבודות כפיה בגרמניה ובאוסטריה או הוצעדו ב"מצעדי מוות" לשם ממחנות ההשמדה, שרדו ושוחררו שם. רק כחמשים אלף יהודים שרדו בתוך פולין הכבושה עצמה, ומתוכם כחמשה עשר אלף שוחררו במחנות המוות בתחומה. יוצא מכאן, שרק כשלשים וחמשה אלף נטמעו בקרב האוכלוסיה הפולנית ה"ארית", רובם ככולם בזהות שאולה, וניצלו. בין הניצולים היו כחמשת אלפים ילדים (כמחציתם הוברחו מתוככי גטו ורשה והוחבאו בפעילות כמו מאורגנת של "ז'גוטה"). אלה נעזרו על ידי הפולנים וביניהם היו רבים שהוכרו כ"חסידי אומות העולם". מהמעטים שהצליחו להערים על סביבתם ללא עזרה כזאת נדרשו מראה "ארי" בולט, שליטה בשפה ללא שמץ מבטא זר, התנהגות על פי קודים תרבותיים ודתיים של האוכלוסיה, וכישורים מקצועיים, שיאפשרו התפרנסות. אך לא פחות מכך אומץ אישי, נחישות, כשר הסתגלות, עצבי ברזל, מזל ומה לא. כמעט בכל המקרים שבהם ניצל יותר מבן משפחה יחיד היו מעורבים ה"חסידים". לפי התקנות הנאציות חלה חובת דיווח וניתנו פרסים על הסגרת כל יהודי מסתתר. בפולין כל מי שהסתיר יהודים דינו היה מוות לכל משפחתו בכלל זה הילדים. "חסידי אומות העולם" הוכרו על פי "חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, ה'תשי"ג – 1953".

קיימים ארבעה קריטריונים מחייבים להכרה :

1. מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.

2. הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי.

3. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.

4. הבקשה נתמכת בעדויות של ניצולים או חומר ארכיוני אמין.

לפני המלחמה יחס הציבור הפולני ליהודים לא היה אחיד. אחרי מותו של המרשל יוזף פילסודסקי (1935), בעל היחס השויוני ליהודים, נתנו את הטון בממשלה המפלגה הלאומנית דמוקרטית (ה"אנדקים") ואף מפלגות פשיסטיות, שהגבילו ואף הטיפו לפתרון בעיית המיעוט היהודי על ידי הגירתם, ולכן אף תמכו בתנועות הציוניות. בין מפלגות השמאל וחלק מהאינטליגנציה הגישה היתה יותר ליברלית. גם לכנסיה הקתולית המשפיעה היו לרוב נטיות יותר לאומניות וימניות. המצב הכלכלי היה משברי ורבים לטשו עיניים לנכסים ולרכוש נזיל של היהודים. נטיות אלה באו לעיתים לידי ביטוי יתר בעת מכבש הכיבוש והטרור הנאצי החמור בפולין, והצווים שלו נגד היהודים. לעתים די רחוקות התהפכו גישות אנטישמיות לסולידריות מול הכובש הנאצי. בקאליש היתה מסורת של חיכוכים בין אוכלוסיית הרוב לבין המיעוט היהודי, גם על רקע תחרות כלכלית עם שכבת תעשיינים וסוחרים יהודים בולטים ועבודת בעלי מלאכה ופועלים יהודים מיומנים. קרה שהתקיימו בעיר הפגנות הקוראות: "קאליש ללא יהודים". היתה גם השפעה שלילית של היחס ליהודים בגרמניה הסמוכה. המספר הגדול ביותר של חסידי אומות העולם בארצות אירופה הוכר בפולין, מעל ל-6000 בשנת 2007. סיפוחה המיידי של קאליש לרייך הגרמני במחוז "ורתיגאו", גירוש יהודיה או השמדתם בסמוך לתחילת הכיבוש, הביאו למספר קטן יחסית של חסידי אומות עולם המוכרים בתוכה מטעם "יד ושם". בקאליש ובסביבותיה, בדומה למחוז פוזנאן פחות מ- 0.5% מזוכי ההכרה. המחוזות בעלי אחוזי ההכרה הגבוהים ביותר היו ורשה (כ - 31% מהחסידים), לבוב (כ – 14%), קרקוב (כ – 11%) ולובלין (כ – 9.5%). רוב החסידים התגוררו בערים גדולות וקטנות ורק כרבע מהם בכפרים. לפי הידוע לנו כיום, בקאליש ובסביבותיה הוכרו חמשה חסידים, שהביאו להצלת שני ניצולים (ר' להלן). הוכרו ארבעה חסידים נוספים, בעלי עבר קלישאי. שלושת בני משפחת דנציגר-דנצקי מקאליש הביאו בורשה להצלתה של ולריה קוזמיץ'-מיגדל, ידידתם מקאליש. הכומר אדם שטרק, שהתחנך בעיר, פעל להצלה במינזר ליד סלונים והוצא על כך להורג. אחד עשר חסידים במקומות שונים בפולין התגייסו להצלת בני קאליש, שעזבוה בראשית המלחמה, ושהתקיימו בזהות שאולה. הזוג קוסטשבה נתן מחסה לרות מרקס ולבת דודתה, גוציה גלובינסקה (נרצחה) מקאליש בעיירה פיאסטוב. משה פלקוביץ', ונפתלי (מייטק) קולסקי, בן גיסתו, מקאליש התקיימו בזהות שאולה, עבדו והשתכרו. הראשון כמייסטר-מכונאי, לרוב במפעלים בהנהלה גרמנית (בתחילה גם בקאליש) והשני כסוחר הלבשה לשווקי ורשה. פלקוביץ' "גייס" את גב' ליאופולדה קורופייסקה בורשה ואת משפחת לוזה-נובאק בגליציה להצלת ילדיו. קולסקי נישא בורשה לסטאניסלבה רוגינסקה הפולניה ואלו גב' זופיה קאלושקו ובנה יאן החביאו את אביו (נספה באושוויץ) ואת אחותו. פעילות משפחות קולסקי ופלקוביץ', בסיועם המסור של חסידת אומות העולם סטניסלבה קולסקי וה"חסידים" האחרים, הביאו להינצלות אחד עשר בני משפחה מורחבת מקאליש, אחרי שנחלצו מגיטאות.חסידי אומות העולם פעלו בסביבה מבודדת ונקטו בשיטות מחתרתיות קפדניות. די היה במעשה שגוי אחד כדי להמיט אסון על חיי כולם, מה עוד שהיו אנשים שהתפרנסו מצייד יהודים. במחקר כמותי מסוים על גורמים שהביאו את החסידים להסתכנות כה הקיצונית מובאות הסבות העיקריות הבאות: 1. הכרות ממושכת, קשרים קודמים חברתיים או אחרים (20392 .(. סיבות אישיות-הומאניות (1772). 3. נימוקים פוליטיים-אידיאולוגיים (237). 4. נימוקים של פירוש צוויי הדת (89). קשרים קודמים חברתיים או אחרים (29). אנטישמיים מצילים (7). יצויין, שרובם של אלו שהסתירו תמורת תשלום, הסגירו את המתחבאים כשאזלו משאביהם.    המקורות: The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations, Poland, Yad Vashem, 2004The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations, Poland, Historical Introduction, Prof. Israel Gutman, Yad Vashem, 2004Kalisia Wydanie Specjalne Nr.8/122/2006מקורות אישיים (עדויות ליד ושם, שעל פיהם נעשתה ההכרה)

אינטרנט כתב: יוסף קומם                 

ב. רשימת חסידי אומות העולם מקאליש ומצילי בני קאליש יהודיים בפולין (בגבולות של לפני מלחה"ע ה-2)

 א.    רשימת חסידי אומות העולם מקאליש

חסידי אומות העולם מצילי בני קאליש בפולין שלפני מלחה"ע השניה

 א. חסידי אומות העולם בני קאליש

 יוזף יאבורוביץ' (Jozef Jaworowicz, 1981) מיכאלינה יאבורוביץ' (Michalina Jaworowicz, 1981) יוזף, בעל מאפיה בקאליש, הגניב מזון לגיטו בעיר. ביולי 1942 בעת חיסול הגיטו, החביא ללא תמורה את הנער משה גרוס, בן למשפחה של חייט המוכרת לו, אשר נמלט לביתו, במחבוא שהכין בבית. הוא גר בדירה עם אשתו, ארבעת ילדיו ואמו הזקנה. אחרי שהבן הצעיר בן החמש פטפט משהו לחבריו ונפוצו שמועות, יוזף נאלץ למצוא מקום בטוח יותר במשק החקלאי בסביבה.

אנטוני פאוולסקי (Antoni Pawelski, 1981) סטאניסלבה פאוולסקה (Stanislawa Pawelska, 1981) בעל המשק, אנטוני היה פעיל במחתרת הפולנית. הוא השיג למשה גרוס ניירות אריים בשם הנריק זליגןבסקי , והחביא אותו באסם משקו. כשגברה הסכנה מאוד, הצטרף משה בשמו השאול לטרנספורט שנשלח לעבודה בגרמניה, שם שוחרר.הניצול: משה גרוס, חי בשמו השאול ד"ר הנריק ז'ליגןבסקי, היום בתל-אביב. 

מיכאל אדמונד לוצ'אק,ד"ר (Luczak Edmund  Michal  Dr., 1983, מקאליש הניצולה: רחלה לנדאור, מקובאלה פנסקיה, היגרה לאנגליה .

וולריה קוזמיץ'-מיגדל (Waleria Kuzmicz-Migdał, 1989) מייצ'יסלב דנציגר, אשתו פרנצ'יסקה ובנם יאן, ברחו בספטמבר 1939 מקאליש לדרוהוביץ. אחרי כיבושה ע"י הגרמנים, כתבה פרנצ'יסקה לחברתה וולריה, שעברה בינתיים מקאליש לוורשה,  בבקשת עזרה. וולריה נסעה לשם והבריחה אותם יחד אתה לביתה שבמרכז ורשה. שם החביאה אותם, ספקה להם מזון ואף השיגה עבורם ניירות אריים. כשהשכנים החלו לחשוד, שכרה עבורם דירה, הם חיו בה תחת שמם השאול. וולריה המשיכה לספק את צרכיהם מכספה, עד לפרוץ המרד הפולני באוגוסט 1944. המשפחה שוחררה בינואר 1945.הניצולים: מייצ'יסלב דנציגר, אשתו פרנצ'יסקה ובנם יאן,  נשארו בפולין תחת שמם השאול, דנצקי. 

אדם שטארק, כומר ישועי (Ojciec Adam Sztark, 2001). אדם שטארק, יליד זביירסק שליד קאליש ובוגר הגימנסיה ע"ש אדם אסניק בקאליש. פעל במלחמה באזור סלונים. אחרי כיבוש האזור מידי הרוסים, הטיף לעזרה ליהודים, אסף כספים ודברי ערך וכן הפיק תעודות טבילה בזהות שאולה עבורם בכנסיית קהילתו. אסף ילדים יהודים אובדים ויתומים אחרי אקציות בסלונים. הסתיר אותם אצלו, אצל משפחות וכן העבירם לבית יתומים במנזר. לאחר הלשנות, נרצח ע"י הוצאה להורג קיבוצית ביריות לתוך בור בדצמבר 1942. באותן הנסיבות נורו למוות שתי נזירות מהמנזר.

ב. חסידי אומות העולם מצילי יהודיים בני קאליש

ליאופולדה קורופייסקה (Leopolda Kuropieska, 1967)בחורף, בתחילת שנת 1943 החביאה גב' קורופייסקה את הילד יצחק פלקוביץ' בן ה – 8,  בעל הזהות הארית השאולה בדירתה בבית בשכונת מוקוטוב בורשה. בבדירה  התגוררו בתה, ברברה, בת 11 ובנה וויצ'יאך, בן 10. בעלה הקצין היה שבוי במחנה שבויים בגרמניה. במזווה המטבח הותקן מחבוא, ושם יכל יצחק להתחבא במשך שנתיים ימים. באביב שנת 1944 הסכימה גב' קורופייסקה לצרף גם את האח יוסף פלקוביץ' אז בן ה-8. כעבור כשלושה חדשים התגלה המחבוא עקב הלשנה ובו נחשפו יוסף ועוד שתי אחיות יהודיות. תושייתה של גב' קורופייסקה אפשרה לחלץ, באיומי נקמת המחתרת, את הנפשות שנתגלו, אך הם נאלצו לעזוב בחפזון, תוך תשלום דמי "לא יחרץ". אחרי האירוע גברת קורופייסקה המשיכה להחזיק את יצחק, שלא נתגלה, במשך  הניצולים: יצחק קומם (פלקוביץ' ) ויוסף קומם (פלקוביץ') מקאליש, היום בישראל. האחיות מאיה אורנשטיין ופולה בלום הצליחו להתחבא וניצלו. יהודים נוספים הוחבאו בביתה תקופתית ולא נודע גורלם.

 זופיה קאלושקו (Zofia Kaluszko, 1983) יאן קאלושקו (Jan Kaluszko, 1983) הניצולים: החביאו בדירתם את הלנה קולסקי, הבת צסיה קולסקי (היגרו לארה"ב) ובעלה מוריץ קולסקי (נספה באושוויץ לאחר המרד הפולני בורשה) כולם מקאליש, החביאו בדירתם גם את ד"ר יוסף ז"ק (פעיל מרכזי בארגון יהודי לוחם (אי"ל –ZOB, מטעם פועלי ציון שמאל),  החביאו את אשתו ובתו אצל משפחה אחרת, ניצלו ועלו לארץ ולישראל והיו ממייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות. גם יוסף קומם (פלקוביץ') מקאליש התחבא בביתם במשך שבוע קריטי עבורו.

 סטפניה לוזה ( Stefania Loza, 1983)אוגניוש לוזה (Eugeniusz Loza, 1983) אירנה נובאק (Irena Nowak, 1983)הלנה לוזה - סקרובוטוביץ' (Helena Loza-Skrobotowicz, 2000) הניצול: יוסף קומם (פלקוביץ') מקאליש. 

אנדז'יי קוסטשבה (Andrzej Kostrzewa, 1988)אננה קוסטשבה (Anna Kostrzewa, 1988)הניצולים:רות מרקס – רומה גלובינסקה, ובת דודתה, גוציה גלובינסקה (נספתה), מקאליש

 סטאניסלבה קולסקי-רוגינסקה (Stanislawa Kolski - Roginska, 2005 ) סטאניסלבה - סטסיה, נפטרה בפלורידה בגיל 94, חדשים אחדים אחרי ההכרה, שעוררה הדים חזקים בסביבתה. היא שימשה מאוקטובר 1942 כציר מרכזי של "מחתרת" משפחתית אזרחית של נמלטי קהילת קאליש, בצד הארי של ורשה הכבושה בירת פולין. לכל אחד מחברי ה"מחתרת" היתה זהות "ארית" שאולה שונה משל עצמו. בהתחלה סטסיה כלל לא ידעה על כך. היא התחתנה בכנסיה הקתולית של קהילתה בורשה עם מיאצ'יסלב-מיאטק (נפתלי) קולסקי, סוחר די מצליח בתנאי הכיבוש, לאחר שהשתכנעה כי הוא פולני קתולי מלידה, שנימול בילדותו מחמת מחלה קשה. אמו, הלנה קולסקי לבית ירצקי, הוצגה כיהודיה בעלת אמצעים החיה בחדר שכור בורשה  כ"מריה טומשבסקה", ומשלמת כביכול לבעלה, מיאטק, תמורת תמיכתו. הגלגל התהפך כשיום אחד, בעוד בעלה שהה מחוץ לבית, התדפקה על דלת דירתם נערה בת שש עשרה בוכיה ובמצב של הלם. היא שאלה על מיאטק, אחיין של אביה. סטסיה הביעה תמיהה מדוע לא שמעה על קיומה קודם, וחקרה אותה לפשר בכיה. "הגרמנים רצחו את הורי", ענתה "בסיה", רנה קולסקי מקאליש. מדוע?" שאלה סטסיה. "משום שהלשינו עליהם שהם יהודים". האסימון נפל, סטסיה נחרדה ונעלבה עמוקות וגרשה את הנערה מהבית. תוך דקות מעטות סטסיה התעשתה, נתקפה רחמים וחרטה על שגרשה יתומה וצלצלה ל"מריה טומשבסקה", שאליה אמנם הגיעה "בסיה". סטסיה עמדה על כך ש"בסיה" תבוא להתגורר בדירתם, דאגה לבריאותה, למלבושיה ולמזונה עד לשחרור בינואר 1945, כולל ימי ההתקוממות הפולנית בורשה,. בעידוד אשתו הצעירה, מיאטק הוציא מהגיטו את אביו, מוריץ קולסקי (בעל חנות צעצועים ועגלות ילדים בקאליש, ואת אחותו צסיה קולסקי בעלי המראה היהודי, ומיקמו אותם בדירת מסתור בעלת מחבוא של זופיה ויאן קאלושקו בעיר. סטסיה ומיאטק טיפלו גםבמריה (לבית קולסקי) ובבעלה מקס זילברשטיין, שנמלטו ברגע אחרון מגיטו ורשה. סטסיה גם לקחה לביתה את ילדם הפעוט, אלי (יליד הגיטו - 1941), עד שמצאה עבורו מקלט בטוח בכפר. ביתם של סטסיה ומיאטק ברחוב גז'יבובסקה 22 שימש כמקום מפגש גם למשה ולצסיה (לבית ירצקי, אחות הלנה) פלקוביץ', לפרניה ירצקי, אחותן הצעירה ועוד, כולם פליטי המלחמה מקאליש. בתקופות סכנה קריטיות, העבירה סטסיה את "מארק" (יוסף פלקוביץ' - בנם של משה וצסיה) ממחבואו אצל גב' ליאופולדה קורופייסקה בורשה לדירת המחבוא של חותנה, עד שנמצא פתרון אחר, ואחרי זמן גם את אחיו "מריאן" (יצחק פלקוביץ) מאותו המחבוא לדירתם ברח' גז'יבובסקה 22 למשך שבועות מספר. סטסיה שמשה כציר הפעלה וכמסווה אידיאלי. כל הנפשות המוזכרות לעיל, פרט לחותן, מוריץ, שרדו את אימי הכיבוש הנאצי משך חמש וחצי שנים של מלחמה על החיים. "מארק", כיום יוסף קומם, קשר את העדויות, ורשם את סיפורה של סטסיה מפיה בביתה שבנורת פורט פלורידה בשנת 2002. עדותה זו הוגשו לועדה של "יד ושם " , מדר חסידי אומות העולם, וזכתה בהכרתה.

אין להשתמש בסיפור זה אלא לצרכי האגודה של יוצאי קאליש וצאצאיהם.

המקורות:

The Encyclopedia of the Righteous Among the Nations, Poland, Yad Vashem, 2004.

מקורות אישיים (עדויות ליד ושם, שעל פיהם נעשתה ההכרה).

העוז והחסד, יוסף קומם, הוצאת כרמל , דצמבר 2012