בית החולים היהודי בקאליש
בית החולים היהודי בגטו קאליש
הקדמה. בית חולים יהודי נוסד בקאליש ע"י ד"ר מיכאל מורגנשטרן (1780-1849) ב – 10 בפברואר שנת 1837 בבניין ששופץ בפינת רחוב פיסקוז'בסקה ורחוב נדבודנה, ליד נהר הפרוסנה. אחרי כיבוש קאליש ע"י צבא גרמניה הנאצית (4.9.1939), הותחל כבר מחודש נובמבר 1939 בחיסול הדרגתי של יהודי העיר, שהייתה אמורה להפוך ל"נקיה מיהודים". בהתחלה הם רוכזו במנזר הברנרדינים, וכעבור עשרה ימים, החל מ – 20 בנובמבר 1939 רוכזו כעשרת אלפי נפשות בתנאים שערורייתיים במחנה מעבר באולם השוק של האחים שרייר שליד שוק דקרט. במשך התקופה הקצרה מאוד בין התאריכים 2-14.12.39 גורשו מקאליש כחמשה עשר אלף תושבים יהודים בעשרה טרנספורטים בקרונות בקר לגנרלגוברנמנט. בשנת 1941 הוקם גטו פתוח בהתחלה ל – 612 היהודים שנותרו בשלושה בתים ברחוב פ.או.ו. מס' 13, 16 ו-18 (היום רח' זלוטה). ב – 18.11.41 וב- 1.12.41 נטבחו כמה מאות יהודים במשאיות גז והוטמנו בקברות אחים ביערות שליד סקארשב וליד גולוחוב. בחיסול הגטו בקאליש, בין התאריכים 4 ו - 6 ביולי, 1942 שארית היהודים, כ – 150 איש, גורשו לגטו לודז'.
כבר בנובמבר 1939 הופעל בית החולים היהודי בבניינו ההרוס והשדוד שברח' פיסקוז'בסקה. בעלי מקצוע יהודיים ערכו שיפוץ יסודי בבניין, הרופאים היהודיים סיפקו ציוד רפואי בסיסי ובני הקהילה תרמו כסף, כלי מיטה וציוד מטבח. הד"ר דוד זייד (1892-1942) מונה בצו מפקד המשטרה ומשרד הבריאות למנהל ועזרו לידו הרופאים: ד"ר יהודה פלוצקי (?1891-1940), ד"ר רפאל לובלסקי * (1895-1941) וד"ר דבורה גרוס-שינאגל (1908-1944). רופאים יהודים אחרים לא התייצבו אם מתוך פחד לקחת אחריות ואם משום שהתכוננו לעזוב את קאליש. האחיות בביה"ח היו לולה מרגוליס ("לולה הקטנה"), האלה אליישביץ', הלנה שטורך ומגדלנה גרוס. במחלקת מחלות מדבקות עבדו א. ז'ולטובסקה וייטקה קופל. בסוף נובמבר 1939 ד"ר זייד עזב את בית החולים ונסע מקאליש. ד"ר דבורה גרוס-שינאגל הנמרצת קבלה את ההנהלה. עזרו לידה ד"ר אדוורד ביאטוס (?1858-1939), ד"ר יהודה גת (1908-1943) וד"ר סלומיאה (שלומית) שרה ואלחוביץ'. אולם כעבור ימים ספורים שני האחרונים עזבו את קאליש באופן "לא חוקי", ואילו ד"ר ביאטוס נרצח - נורה ע"י איש גסטאפו גרמני למוות ברחוב בקאליש. בבית החולים נותרה רק רופאה אחת, הד"ר דבורה גרוס-שינאגל, ועזרו על ידה רק אלכס בלוך, סטודנט לרפואה ואחיה, משה גרוס (חברנו ד"ר הנריק ז'ליגובסקי, המתקרב היום לגיל מאה). בית החולים תפקד בתנאים קשים ובמחסור אך למרות זאת שירת לעתים מעל לאלף חולים קשה וחולים במחלות מדבקות גם מהגטאות הסמוכים ומהמחנות באזור. בחדר ניתוח ערוך היטב בוצעו ניתוחים רציניים, נחבשו פציעות ובחדר הלידה יולדו לידות מוצלחות לא מעטות. פעל בית מרקחת ובו בהתחלה רוקחת נוצרייה אלמונית באישור הגרמנים, ובהמשך הסטודנטית סטלה-סטפה ליברמן. ארתור שינאגל (בעלה של המנהלת), מהנדס כימאי, אירגן והפעיל מעבדה רפואית שבה אפילו יוצרו תרופות מסוימות. במרפאה נעשו אלפי חבישות של פצועים. מחלקת המשק והמכבסה פעלו בהתאם לתנאים. היה גם צורך לקבור בקבורה חפוזה נפטרים רבים.
בנובמבר 1939 סידרו בביה"ח מחלקה לחולים כרוניים ובה 322 מיטות. כל חדרי החולים והמסדרונות התמלאו בחולים. בתקופה זו במורא מהגירושים ליעדים לא ידועים, המשפחות שמחו להעביר את חוליהן לאשפוז. בתוך הטלטולים והיחס הלא אנושי ליהודים, ביה"ח היה כביכול מוסד נפרד, בינתיים מחוסן מפגיעה, האמצעי האחרון להתקיימות חיי קהילת קאליש בת כמה מאות נפשות בינתיים. גם בית הכנסת הקטן של המוסד התמלא בחולים. באופן קבוע שכנו במבנה 150 חולים. לעומת זאת נכים, מחוסרי תפקוד וחולים כרוניים שוכנו בבניין התלמוד תורה (היום בשימוש משרד האוצר ברחוב זלוטה). שוכנו שם 350 נפשות. המנהלת בחלק זה של בית החולים היתה ד"ר מלכה גיטה פייגין-דנציגר, שעבדה שם מראשיתו ועד לחיסולו. סייעו לה הפרמדיק נויימן ואחיות אחדות. אורגן פה מטבח ובתחילה אפילו כשר. אולמות אחדים שרתו את החולים ואילו חלק אחר של מבנה זה שימש כבית אבות. חלק מהזקנים הסיעודיים שדרשו טיפול מוקמו במושב זקנים ליד רח' פיסקוז'בסקה. בית החולים קבל לרשותו גם מבנה ששימש פעם כ"בית הילד" וגרו בו נשים עם ילדים וגם משפחות אחדות שעבדו בבית החולים ובתלמוד תורה. היה גם בית יתומים ליד רחוב לודזקה ובו שהו כעשרים יתומים, המבוגרים בהם למדו ואחרי כן הועסקו במתפרה. בית היתומים התקיים מראשית המלחמה ועד ל – 18 בנובמבר 1941. .
הגירושים מאולם השוק הסתיימו במחצית הראשונה של דצמבר 1939, מחנה המעצר התרוקן. גירושים כללו גם גימלאים מבית האבות וחולים קלים יותר מבית החולים ומתלמוד התורה – אלו "המתאימים להעברה". לא היו טרנספורטים נוספים, כנראה בגלל גודש האוכלוסיה בגטאות (?) בוורשה, בז'שוב ובערים הגדולות יחסית של הגנרלגוברנמנט. לכן הגרמנים ארגנו בוורתלנד (מחוז נהר הוורתה המסופח לרייך השלישי) מחנות עבודה ליהודים שנשארו. בדצמבר 1939 ובתחילת 1940 ביניהם בוורתה, בטורק, בזדונסקה וולה ומחנה גדול ל -2500 איש בקוזמינק (בורנהאגן) ליד קאליש. מחנה זה קלט יהודים מהסביבה. טיפול רפואי ניתן שם ע"י הד"ר שליט והפרמדיק גז'מילאס, אך למעשה את הטיפול הרפואי בגטו קוזמינק ובמחנה אופטובק העניק בית החולים היהודי של קאליש, שסיפק תרופות וחלקית גם מזון וחמרי הסקה. בית החולים כבר בתקופה הזו היווה מרכז אדמיניסטרטיבי וכלכלי חשוב והחשוב ביותר בשרותי בריאות במחוז קאליש. בראשית 1940 שהו בו 598 חולים פרט לסגל. גם 20 הילדים בבית היתומים ברחוב לודזקה היו באחריות ביה"ח. השלטונות הגרמניים ורופא המחוז, הגרמני קורך, התעניינו בביה"ח וביקרו בו תדיר והתחשבו בבקשות הסגל. הוקצבה אספקת מזון ותרופות והותר בשעות צורך בטיפולים מיוחדים (צילומי רנטגן, טיפול באמפיזמה) להעביר חולים לביה"ח העירוני של קאליש. במשך ימי חג הפסח תש"א נאפו כאן במאפיית הלפגוט היהודית מצות ל - 700 איש עבור ביה"ח ול- 1300 איש נוספים בגטו קוזמינק.
כשפרצה מגפת טיפוס בטן במחנה קוזמינק באביב 1940, הצליחה הרופאה הראשית, ד"ר דבורה גרוס-שינאגל, לקבל מהגרמנים מנות חיסון ובמבצע חיסונים 1300 איש חוסנו בקוזמינק ובמחנות שכנים. 24 חולים אנושים הועברו לביה"ח היהודי בקאליש והמגפה הודברה. בשנת 1940 ביה"ח סובסד חלקית ואקראית (בסה"כ 15 אלף זלוטי ו- 1500 מארקים) ע"י הג'וינט בוורשה. בתחילה הרופאים והאחיות עבדו ללא שכר תמורת מנות מזון שערכן 19 פניג ליום, כנ"ל לחולים. רק מהמחצית השנייה של שנת 1940 ניתנה מנה יומית של 500 גרם לחם, ומנה שבועית בת 50 גרם חמאה ו – 100 גרם ריבה.
בביה"ח בקאליש שהו 110 ילדים עד גיל 14. עבור 25 ילדים מתחת לגיל 7 אורגן גן ילדים, ועבור ילדים עד לגיל 10 הופעל בי"ס יסודי דו-כתתי, שבו נלמדו פולנית, גרמנית, חשבון ודת. במאי 1940 הגרמנים ציוו להעביר בתוך שלושה ימים חולים וילדים מבניין תלמוד תורה למפעל רקמה ברחוב פ.או.ו. 13, שבו עדיין עמדו מכונות ובעלי מקצוע יהודיים התאמצו לפנות אותן בזמן. בית החולים ובית היתומים הועברו לבניין ישן ברחוב שופן 4, ואילו המבנה המקורי שכה הותאם היטב לתפקידו פורק. בית החולים החדש היה קטן יותר וללא חדר ניתוח והתאשפזו בו בעיקר חולים מהמחנות שבסביבה. במהלך שנת 1940 בית החולים ומושב הזקנים עבר בהדרגה הסבה ל"מחנה ליהודים", השלט "בית חולים" הוסר ובמקומו נקבע השלט: מילולית "שורת עובדים". מועצת הזקנים הממונה על בית החולים הקטינה למינימום את מצבת הסגל כדי להגדיל את מספר הפועלים. במצב זה ד"ר דבורה גרוס-שינאגל וד"ר ד"ר פייגין-דנציגר וצוות העזר שצומצם עבדו מעל לכוחותיהם. בית החולים הפך בהדרגה למחנה עבודה יהודי.
בחודש יולי 1940 נפלה החלטה לחסל את שארית היהודים בקאליש, בכלל זה מבית הזקנים (נכים וחולים כרוניים) ומבית החולים בתוך כשהחיסול מתבצע בתחום מחוז וארתגאו, המצורף לרייך הגרמני. ב-27.10.1940 הגרמנים הוציאו 60 חולים כרוניים ממושב הזקנים, העמיסו אותם למשאית שחורה ענקית ללא חלונות ואטומה הרמטית. כדי למנוע חשדות אצל הנותרים, מטפלים גרמנים הורו למקם את הזקנים ברכב בנוחיות מרבית כדי "שלא יאונה להם כל רע". מכוניות אלה שמשו כתאי גזים להמתת יהודים בתוכן. וכך ביום 28.10.40 אנשי הגסטפו הוציאו מבית החולים בשני מחזורים 110 חולים וב – 30.10.40 לקחו את 120 החולים הנותרים, הכול באותן מכוניות שחורות. באופן זה מושב הזקנים ובית החולים היהודי בקאליש שימשו כ"פיילוט" ניסויי להמתה נפשעת של יהודים בגזי פליטה של הרכב. רק כעבור יותר משנה, יישמו שיטה זו לרצח המוני של יהודים בגז במחנה המוות חלמנו, החל ב – 8.12.1941. את החולים מביה"ח היהודי בקאליש הסיעו לכפר ביירנטקה, המרוחק 8 קילומטרים מקאליש ושם, אחרי המתתם בגז, נקברו. בעקבות פשע זה, מועצת הזקנים חויבה לשלם "דמי נסיעה" עבור 290 הנכים והחולים שהומתו.
אחרי רצח מזוויע זה נותרו בקאליש 437 יהודים, מהם 260 "כשירים לעבודה" והיתר חולים וילדים. בתחילת שנת 1941 ארגנו ב"מחנה העבודה" של יהודי קאליש מספר בתי מלאכה לשירותים (חייטות, פרוונות וכדומה). באביב ובקיץ 1941 התנהלה במחנה עבודה קשה ומתישה לצורכי הכובשים. למרות זאת היה מאמץ מתמשך להעברת היהודים לגטו לודז', ללא תוצאות. באמצע יולי 1941 נפלו בפוזנאן ההחלטות "להמית באמצעים הפועלים מהר יהודים שאינם עובדים, משיקולים הומניטריים" ,דהיינו בין היתר בהתייחס לחולים. וכך, ב - 15.11.41 הגיעו שוב לקאליש מכוניות תאי-הגז. ובתאריך 18.11.41 הסיעו במכוניות אלה מ"מחנה היהודים" שברחוב פ.או.ו. (אחר כך זלוטה ) 127 קרבנות ביניהם 15 ילדים מבית היתומים ליער הסמוך לכפר ידלץ ליד קאליש. שם הם נקברו בקבר אחים. מועצת הזקנים נדרשה לפנות בו ביום את הבית ברחוב שופן 4, מקומו של בית החולים היהודי.
בלילה שבין 30.11.41 ל – 1.12.41 הז'נרמים שוב הקיפו את מחנה היהודים. בפעם זו, הראשונה – מתוך חרדה לגורל הקרובים להם ביותר – מועצת הזקנים שתפה פעולה עם הגסטפו, ועל פי רשימות, שהוכנו מבעוד מועד, הסיעו 100 אנשים לגטו בקוזמינק. הרופאה הראשית של ביה"ח, ד"ר דבורה גרוס-שינאגל ניצלה ממוות יחד עם בעלה ובנם הפעוט, מאחר והז'נדרם הגרמני שנודע לו כי היא רופאה הוציא אותה מתוך המקבץ. אותם 100 אנשים שהוסעו מקאליש לגטו קוזמינק הומתו במכוניות הגז ויחד עם 600 יהודי קוזמינק והוטמנו בחמישה קברי אחים ביער ליד הכפר ידלצה. על גבי הקברים נשתלו עצים, וכדי להסוות את הרצח ההמוני הזה, אנשי הס.ס. המיתו בירי את הפועלים אשר עבדו בקבורת הנרצחים.
אחרי אקציה אחרונה זו נותרו בקאליש 150 יהודים ששוכנו בשני בתים ליד רח' פ.או.ו. (זלוטה) מס' 13 ו – 16. הם עבדו בסדנאות חייטות בתיקון מדים גרמניים. בסוף קיץ 1941 ד"ר דבורה גרוס-שינאגל התייצבה ביוזמתה לעבודה בסדנת חייטות. היא טיפלה שם בחולים בערבים.
באוגוסט 1941 כשלא נמצאו יותר חולים לגירושים ולרציחות המוניות, בית החולים בוטל סופית. אולם ד"ר דבורה גרוס-שינאגל המשיכה לנהל מרפאה למאה ועשרים הפועלים בגטו. אז, ביום 9.7.1942 נחתם סופית גורל יהודי קאליש האחרונים - הם נשלחו לגטו לודז'. לשם נשלחה גם ד"ר דבורה גרוס-שינאגל עם בעלה ובנה הקט. באופן זה הגיע החיסול של אחד הקיבוצים העתיקים ביותר של יהודים בפולין של קהילת יהודי קאליש שהתקיימה משך כשמונה מאות שנים. הושגה המטרה של הכובשים - מיום 9.7.1942 אדמת קאליש הפכה להיות "יודנריין" (נקייה מיהודים).
רשימת שמות מקומות ליד קאליש המוזכרים - בשפה הפולנית:
, Winiary, Jedlec, Biernatka, Zduńska Wola, Opatówek , Warta , Koźminek .Turek
אביה של חברתנו עדה לובלסקי-רוטנברג*
Szpital Żydowski w Getcie Kaliskim (XI 1939 – IX 1941), dr.med. Zbigniew Kledecki (editor), Kaliskie Towarzystwo Lekarskie, Zeszyt Naukowy nr 7/2001. ISSN 0867-3810
תורגם בידי יוסף קומם.
להורדת מצגת בעריכת יוסף קומם על בית החולים לחץ כאן .
