השואה וחורבן הקהילה

הכותב: הלינה מרצ'ינקובסקה

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, ב - 1 בספטמבר 1939, חלק מהאוכלוסיה היהודית של קאליש   נמלטו בבהלה ברגל לעיירות הסמוכות: בלאשקי -Błaszki, וארטה - Warta ושיראדז - Sieradz. המבוססים יותר פנו ללודז ולורשה. בימים הראשונים, לפחות 20% של התושבים היהודיים עזבו את קאליש.

במחצית השניה של ספטמבר רוב הפליטים הללו חזרו לקאליש, אולם רוב בעלי האמצעים כבר לא חזרו מלודז ומורשה. נגישות ההיטלראים  כלפי יהודי קאליש החלו מרגע כניסת חיילי הורמאכט לעיר (4 בספטמבר).

הכאות ברוטאליות, חילול מקומות קדושים, שוד, התגרויות, והשפלות הפכו לבסיס הקיום של האוכלוסיה היהודית במהלך חודש ספטמבר 1939. החלו מצודים, ואת הנלכדים היפנו לעבודות מלוכלכות ולכאלה הדורשות כח גופני, שבמהלכן התעללו בהם פיזית ונפשית. החיילים הגרמניים "השתעשעו" עם היהודים ואלצו אותם להתפלל ברחוב, לרקוד ולזמר. עיסוק חביב על החיילים הגרמנים היה עצירת יהודים חרדיים, גזירת, שריפת או מריטת זקנים ופיאות לחיים שלהם, או "היטהרות" בנהר הפרוסנה.  עצרו גם נשים ואלצו אותן לרחוץ רצפות (לעתים במלבושיהן) ולקלוף תפוחי אדמה.

זאת היתה רק ההקדמה לבאות - גירוש והשמדה.כבר בשבועות המוקדמים של הכיבוש הופיעו הצווים הראשונים להפליית היהודים. נאסרה פעילות של כל מוסדות וארגוני הקהילה. נאסר על היהודים לקיים מנהגי דת, סגרו את בתי הכנסת ואת מקומות החינוך היהודי , שדדו את תשמישי הקדושה בעלי הערך וחיללו את ספרי התורה.

העיר לבשה יותר ויותר צביון גרמני. כל הכתובות בפולנית הוחלפו בכתובות בגרמנית, הרחובות קבלו שמות גרמניים, בחלונות הראווה הופיעו תמונותיו של היטלר, והונפו דגלים נושאי צלבי קרס.  באופן מסתורי, ב - 10 בספטמבר הופיעה על בד רחב, לכל רוחב רחוב קנוניצקה, הכתובת הישנה של ה"אנדקים" לאמור: "קאליש ללא יהודים".

בתחילת אוקטובר הוטלה שורה של צווים המגבילים את זכויות היהודים. הראשון, ב – 9 באוקטובר היה האיסור על שחיטה כשרה. כמו כן, ראש העיר, ואלטר גרבובסקי  (Grabowski), אסר על ניהול פעולות קניה ומכירה של עסקים מסחריים פתוחים ואלה שנסגרו.

למחרת, ב – 10 באוקטובר הלאנדראט הרמן מארגרף (Herman Marggraf) הזעיק אליו את גרשון האן(Hahn), חזן בית הכנסת הרפורמי ברחוב קרוטקה (Krótka) , והורה על הקמת "מועצת בכירי היהודים" בת 25 איש. חברי המועצה היו: גרשון האן, עו"ד יוזף פרקאל (Perkal), מהנדס סטפן צוקר (Cukier) – חרשתן, משה זיידל (Zajdel) – סוחר, אבא לבקוביץ' (Lewkowicz) – נשיא הבנק המסחרי היהודי, עו"ד מוריץ כצינל (Kacynel), הרופא ד"ר יהודה פלוצקי (Płocki), ד"ר משה שלומפר (Szlumper) – חבר מועצת העיר ופעיל הבונד, ליאון סיימאטיצקי  (Siematycki) – סוחר, יו"ר מועצת הבנק המסחרי היהודי,  ברוך ז'פקוביץ' (Rzepkowicz) – סוחר, חבר מועצה מייעצת של בנק, הרופא ד"ר ביאטוס (Beatus), איזידור וישנייבסקי  (Wiśniewski) – חרשתן, בן-ציון ארקוש  (Arkusz) – מזכיר איגוד בעלי המלאכה היהודיים, הרופא ד"ר רפאל לובלסקי (Lubelski), הרופא ד"ר דוד זייד (Seid), דוד הרמן (Herman) – פקיד, לייזר מיץ (Mic) – סוחר, המהנדס אייזיק פישר (Fiszer), אלכסנדר פוזננסקי (Poznański) – סוחר, סטפאן פרנקל (Frenkel) – חרושתן, מיכאל אייזנברג (Ajzenberg) – חרושתן, ליאון רינאק (Rynek) – סוחר וכן ישעיה שייע קוט (Kott) – חרשתן.

כמזכיר המועצה שמש דוד הרמן, ואחרי עזיבתו את קאליש - בן ציון ארקוש. אם כי הנהלת השלטונות הגרמניים מינתה את גרשון האן ליו"ר,  מעשית ניהל את המועצה עו"ד פרקאל.משרדי מועצת הבכירים שכנו בבנין מועצת הקהילה היהודית שברחוב קנוניצקה (Kanonicka).

אחד הצווים הראשונים של השלטונות הגרמניים היה עריכת רישום של היהודים שנותרו בעיר. פרט לשמות, הרישום כלל גם מסירת מידע מדוייק אודות: גיל, מספר הילדים, בעלות על נדל"ן, חנויות ומחסנים, רהיטים, מטבע זר וסכומי כסף מעל לאלפיים זלוטי. העריכו כי בעיר נותרו מעל לשמונה עשר אלף יהודים. שלטונות הכיבוש תפסו מהר מאוד כי היהודים יכולים לשמש כמקור מצויין להכנסות. השלטונות החלו לדרוש, באמצעות מועצת הבכירים, לספק להם סכומי כסף גדולים ודברי ערך.  משום חוסר אמצעים, המועצה הטילה מסים על יהודי קאליש שנחשבו לבעלי יכולת.

פרט לכך, הגרמנים חייבו את המועצה לספק מדי יום פועלים לצרכי הצבא והגסטפו, ועשו אותה אחראית לדיוק התייצבותם של הפועלים ה"מוזמנים". מדי יום הופנו לעבודות 150 - 200 פועלים ובמקרים מיוחדים עד 400 איש (לדוגמה, בתחילת נובמבר היהודים קברו בתחומי בית העלמין היהודי ברחוב פודמייסקה (Podmiejska)  כמה עשרות פולנים שנורו שם למוות). היהודים האמידים יותר, אשר לא רצו לעבוד אצל הגרמנים מחשש להתנכלויות ולהלקאות, שלמו כתמורה כופר בשיעור 3 זלוטי ליום עבודה. בכסף שנאסף, שכרו כמחצית ממכסת הפועלים ושלמו להם שני זלוטי תמורת יום עבודה. קבוצות העבודה היהודיות בצעו עבודות גופניות שונות, מהן המלוכלכות ביותר.

מעבר לכך היהודים עבדו בקסרקטין שברחוב פיסקוז'בסקה (Piskorzewska), בבית חולים השילוש הקדוש, בבניין הלאנדראט, במשטרת העזר, ובגסטאפו ברחוב יאסנה (Jasna). הגרמנים לא שילמו ליהודים המועסקים. לעתים נתנו להם לחם ומעט מרק, עם זאת לא חסכו מהם מכות והשפלות לכבודם העצמי.

הימים הבאים הביאו בכנפיהם גזרות נוספות. ביום 12 באוקטובר 1939 אסרו על בעלי טחנות קמח יהודיים לרכוש גרעיני חיטה והגבילו את הכמות הנטחנת. הגבילו את מספר האופים היהודים לשלושה בעלי מאפיות. ביום 23 באוקטובר השלטונות הוציאו צו המחייב מכירת כל סוגי המטבע הזר לקופות האשראי הגרמניות. באותו היום פורסמה הוראה המצווה על פולנים ועל יהודים בכל נפת קאליש מסירה של מכשירי הרדיו שברשותם לשלטונות המשטרה.

תחילת חודש נובמבר 1939 הביאה אתה הסלמה בצעדי הדיכוי נגד יהודי קאליש. ב- 2 בחודש ראש העיר אסר על יהודים ביקור באולמות ציבוריים, ואיסור זה חל גם על יהודים שהתנצרו. ביום 8 בנובמבר יצאה הוראה המחייבת את האוכלוסייה הפולנית והיהודית כאחת לשהות בדירותיהם אחרי השעה 17:00. התעוררו גם התנכלויות על רקע דתי: מבתי תפילה קטנים ברחוב ציאסנה (Ciasna), הגרמנים הוציאו גווילים של ספרי תורה, שרפו אותם וכפו על נערות יהודיות לרקוד סביב למוקד. החיילים הגרמניים חיללו וזרעו הרס בבית הכנסת הגדול ברחוב זלוטה (Złota), וזרקו לתעלת נהר הפרוסנה את גווילי ספרי התורה וכלי קודש אחרים. במחצית נובמבר יצא צו המחייב סימון האוכלוסיה היהודית. שומה על היהודים, בלי הבדלי גיל ומין, לענוד על זרוע יד ימין סרט צהוב ברוחב עשרה סנטימטרים, ועוצר השהייה בתוך הדירות הוטל עליהם בין השעות 17:00 ועד 08:00 בבוקר למחרת.

על מפירי כל אחת משתי גזרות אלה איים עונש מוות. ביום 18 בנובמבר בוטלה זכות התנועה החופשית של יהודים ופולנים בעיר. בחודש נובמבר גם יוכרע גורלה של הקהילה היהודית וחבריה. ביום 7 בנובמבר 1939 הגרמנים הודיעו למועצת הבכירים כי בקאליש יאורגן גטו. השמועה פשטה כאש בין יהודי העיר והסביבה. ברם, הגרמנים לא קבעו את גבולותיו. זאת היתה תחבולה, שמטרתה היתה הטעית האוכלוסיה היהודית. מטרתם היתה, שהיהודים הגרים עדיין מחוץ לגבולות הגטו, הלא מוגדר עדיין, יתפנו מרצונם מדירותיהם ויעברו אל משפחות הגרות ממערב לרחוב בבינה (Babina), האזור המוצע כביכול לרובע היהודי.

התכנית ההיטלראית של "ניקוי" האדמות המסופחות לרייך הגרמני, צפתה את פינוי כל היהודים ל"גנראל גוברנמנט"(Generalgouvernment) במשך התקופה מנובמבר 1939 עד לפברואר 1940. דיני ה"העברה", או הגרוש חלו על כל אחד שדתו יהודית, או שאביו או אמו הינם יהודים או היו יהודים (דהיינו גם על צאצאים של זוגות מעורבים או של מומרים שהוטבלו), או על מי שהיו לו סבים יהודים. מיום 10 בנובמבר החל גירוש המוני מרחובות גורנושלונסקה, פילסודסקי ופולאסקי (Górnośląska, Piłsudskiego, Pułaskiego). הדירות ברחובות אלה היו שייכות ליהודים האמידים יותר והגרמנים שיכנו בהן מיד פליטים גרמנים שהגיעו מהמדינות הבלטיות.

לאריזת מטען מותר של דברים בסיסיים בלבד ובמשקל עד 15 קילוגרם ניתן זמן של עשר דקות בלבד. הגרמנים החרימו סכומי כסף ניכרים, דברי ערך ותכשיטים. היהודים נסגרו זמנית במנזר הברנארדינים. התנאים שם אפשרו לחלק מהם לברוח לורשה וללודז'. פחות מעשרים הצליחו לברוח לברית המועצות. לאחר מכן העבירו את היהודים לאולם המסחר של האחים שרייר(Szrajer) בשוק דקרט  (Rynek Dekerta), שבו הוכן מחנה מעצר(Auffanglager).

ביום 20 בנובמבר השלטונות ההיטלראים החלו בהגברת פעילות גירוש היהודים מהעיר. יחידות הז'נדרמריה הקלישאית בפיקודם של אוברשארפירר אס.אס. ומפקח הז'נדרמריה מאקס שטיינברג -Max Steinberg, כמו כן פלוגות 1 ו – 3 מגדוד 101 של משטרת המגן (Schutzpolizei) הקיפו רחובות מסוימים של העיר וציוו על היהודים לעזוב את דירותיהם תוך דקות ספורות. את היהודים המגורשים הובילו תחת משמר של ז'נדרמים לבנין אולם המסחר של האחים שרייר. אולם המסחר היה כה דחוס באנשים, עד שהקיפו בשלושה גדרי תיל גם חלק משוק דקרט ודחקו את היהודים גם לשם. אולם המסחר, שייועד בתחילת הכיבוש לשמש כאורווה לסוסי הצבא הגרמני, היה מלא ביציאות של הסוסים, ושלט שם לכלוך שלא יתואר.

המבנה לא התאים בשום פנים לאכלוס בני אנוש ובייחוד לא זקנים, חולים, נשים וילדים. בבנין התרחשו מחזות זוועה, שנגרמו בגין הדוחק הרב וחוסר תנאים סניטאריים בסיסיים. האנשים שכבו על הארץ בתוך שרידי סככות הדוכנים, על מדפיהם וגגותיהם. שלטה שם צחנה איומה ולא היה מקום לעשיית הצרכים הפיזיולוגיים. באולם היו חולים וגוססים רבים, וכל הגיהינום הזה לווה בבכי מתמשך של נשים וילדים. מצרכי מזון החלו לספק שם רק בחלוף ימים אחדים. ההקצבה כללה מעט מרק, חתיכת לחם וקפה שחור. לפני הכנסתם לאולם, כל היהודים עברו בקורת אישית, שבמהלכה נלקחו מהם חפצי ערך, מטבע זר, תכשיטים וכסף, שלקחו בהחבא לעת צרה. השאירו להם רק סכום בסך עד 50 זלוטי.

ביום 20 בנובמבר הגרמנים אסרו את חברי "מועצת בכירי היהודים" המעטים שנותרו בעיר (הרוב ברחו עם משפחותיהם ללודז' ולורשה), שדדו מהם את כל דברי הערך, הכום נמרצות, וכלאום באולם המסחר.הפולנים התענינו בגורלם של שכניהם היהודיים, ושלחו לאולם שלושת אלפים קילוגרם לחם, כמו כן שלחו בהיחבא גם תרופות, שומן וכיסויים חמים. כדי למנוע מהפולנים הושטת עזרה, יצא צו תקיף: "חל אסור חמור על יהודים להתקרב לגדר המוקפת בגדר תיל הגודרת את המחנה כדי פחות מחמשה צעדים." מצד שני אסרו להגיש מבעד לגדר מזון וחבילות, באיום של מאסר מיידי על הפרת הפקודה. מעבר לכך אסרו על בעלי חנויות טבאק ומסעדות כל מכירת סיגריות וטבאק ליהודים ואלו לפולנים הגבילו את הכמות לשש סיגרות או לשני סיגארים. ביום 22 בנובמבר הודבקה על הקירות בקאליש  הצהרה, המודיעה כי "כל פולני אשר יכניס לדירתו יהודי, או שיעניק לו מקלט, יגורש מידית מדירתו".

עד ל- 2 בדצמבר 1939 כינסו באולם המסחר מעל לעשרת אלפים מיהודי קאליש. האקציה נוהלה אישית בידי ראש העיר גראבובסקי ובידי ראש הגסטאפו, האוברשטורמפירר של אס.אס טאלו קלאוסה  (Telo Klause). הז'נדרמריה והמשטרה הקיפו את היהודים, ערכו אותם בחמשה טורים, ושלחו אותם לתחנת הרכבת תחת משמר. אקציית הגירוש נמשכה עד ל – 14 בדצמבר. היהודים ששהו באולם המסחר נשלחו לגנראלגוברנמנט. בסיכום כללי שילחו עשר רכבות ובהן 15,862 יהודים. (ב – 2 בדצמבר נשלחו שני משלוחים ללובלין ולסנדומיאז'Sandomierz -, ב - 6 לחודש שני משלוחים לקאלושין – Kałusznוללוקוב -  Łukow, ב - 11 בדצמבר שני משלוחים לסארנאק – Sarnakולסוקולוב פודלאסקי – Sokołów Podlaski , ב – 12 בדצמבר משלוח אחד לוונגרוב - Węgrów, ב – 13 בחודש משלוח אחד ללוסיצה  - Łosice, ב – 14 בדצמבר שני משלוחים לז'שוב – Rzeszów ולקרקוב. ב - 15 בדצמבר הגרמנים חיסלו את בית האבות שברחוב סטאבישינסקי (Stawiszyński)ותושביו נשלחו לבאצ'אקי  -  Baczki ליד לוחוב -  Łochów. באולמי המסחר נותרו 1312 יהודים, שאותם העבירו ב – 23 בינואר 1940 למחנה העבודה בקוז'מינאק -  Koźminek.מסע העקורים התקיים בתנאים תת אנושיים לרוב בקרונות בקר בלתי מוסקים בקור שמתחת ל –o 20- , ללא מים ומזון וללא שירותים. לפני העליה לקרונות גזלו מהיהודים, שנשדדו עוד קודם לכן, את שאריות הרכוש שהצליחו להחביא: מעט מזומנים ודברי ערך. המסע ארך ימים אחדים בהפסקות, כשהרכבת עוצרת במתכוון על פסים צדדיים. העצירות היו מקור לייסורים ולמוות בגלל קפיאה ומחלות.

פליטי קאליש המגיעים, משוללי ציוד אישי ואמצעי מחייה, שוכנו בידי מועצות הקהילה במקום בחנויות, בבתי כנסת,  בעליות גג ובבתי מחסה. ביעד הגירוש לא הזדמנו להם אפשרויות להשתכר למחייתם. המחלות והרעב קטלו רבים מהם, ובהמשך הם היו לקרבנות הראשונים של הכובש במקומותיהם החדשים. בהתחלה, יהודי קאליש יכלו לשנות את מקומות שהייתם בגבולות הגנראל גוברנמנט, ורבים מהם אכן עברו לערים גדולות יותר כמו לובלין, טרנוב - Tarnów, זמושץ' - Zamość. שם הוכנסו בהמשך לגטאות, כאשר הוקמו, וחלקו את גורל הקהילות היהודיות שם.

למחוז לובלין הגרמנים עקרו כ – 2500 מיהודי קאליש. חלק מהאנשים במחוז, במספר שאינו ידוע, נמצאו במחוז כבר בחדשים ספטמבר ואוקטובר 1939, והם ונמלטו לשם מחשש של פעולות מלחמתיות או גרוש מעירם, נבואה שהגשימה את עצמה. בלובלין העיר נרשמו ביודנראט המקומי כאלף קאלישאים. יהודי קאליש היו שם הקרבן הראשון למשלוחים למחנה המוות בלזץ, בהיותם מוגדרים כאלמנט העני ביותר. משלוחים אלה התקיימו מה - 17 במרץ עד ה - 16 באפריל 1942.  חלק קטן מהם נשלחו למחנה מיידאנק.

באיזביצה - Izbica, היהודים לא היוו קבוצה בעלת גודל משמעותי. קבוצות גדולות יותר, בשיעור עשרות אנשים, הגיעו לזוויאז'יניאץ  Zwierzyniec –וטרנוגרוד -  Tarnogród שבמחוז זאמושץ', ואילו מהאזורים שמהם היו משלוחים לבלזץ, היתה קבוצה בת כמה מאות קאלישאים בקראסניק –Kraśnik – לא ידוע מספרם במדויק. אין ברשותנו רישומים מהעיר זאמושץ, אבל ידוע שהיו בה יהודים מקאליש. רובם הועברו לבלזץ בגלי הגרוש הראשונים במרץ ובאפריל 1942. בבלזץ הגרמנים רצחו לכל הפחות שלושת אלפים מיהודי קאליש, אשר נמצאו במחוז לובלין.

יהודי קאליש  נרצחו גם במחנה המוות סוביבור. לשם נשלחו יחד עם יהודי ולודאבה – Włodawa (שהו בה כמאתיים פליטים מקאליש) וגם מישובים קטנים ליד וולודאבה כגון סוסנוביצה, סאבין, רודה הוטה או וולה אוהרוסקה. בשנת 1940 מצאו את עצמם בורשה כ – 6,830 מיהודי קאליש, אשר כונסו בהמשך לגטו שלה, וגורלם היה כגורל יהודי ורשה, אשר נרצחו בתאי הגאזים של טרבלינקה ובירקנאו. באשר להתרחשויות בקאליש עצמה, באביב 1940 העבירו את היהודים הנותרים בעיר לבניינים אחדים ברחוב זלוטה, (Złota מקודם POW): מס' 13 (בית חרושת של לוסטיג), 16 ו – 18. מעריכים כי בקאליש גרו אז 612 יהודים, ושנה אחת מאוחר יותר נותרו רק 430. אוכלוסית הגטו עבדו בבתי מלאכה, בעסקים מקומיים ובעבודות תחזוקה של העיר. בימים 27-28 ו – 30 בנובמבר 1940 נלקחו חולים רבים מבית החולים למשאיות שחורות חתומות. נרצחו בתוכן 270 זקנים וחולים. מסרו ליהודים הנותרים בעיר כי האנשים הנמצאים בטרנספורט זה מוסעים למחנה מעבר ומשם להחלמה. הקהילה היהודית אולצה לשלם עבור "הוצאות" הטרנספורט הזה. עם הזמן, היהודים הבינו שלא יראו עוד לעולם את הנלקחים – המשאיות הללו שמשו להשמדת בני אנוש בגזי הפליטה שלהן.

המשאיות השחורות הופיעו שוב ב - 18 בנובמבר וב – 1 בדצמבר שנת 1941. רצחו בהן כ – 290 נפש. את המומתים בגז קברו ביערות במרחק מה (סקארשב, יאדליצה, ויניארי). בתחילת מאי 1942 התגוררו בגטו רק כ – 150 אנשים. חיסול הגטו חל בימים ארבעה עד שמונה במאי 1942, כשהנותרים בחיים הועברו לגטו בלודז'. כך הושמדה הקהילה היהודית העתיקה ביותר בפולין.   

חקרה וכתבה: הלינה מרצ'ינקובסקה, קאליש

תרגום מפולנית: יוסף קומם 

תוספת מידע על יהודי קאליש שנשלחו לעבודות כפיה תובא בהמשך.

נערך כעת מחקר מפורט על היעלמותה של קהילת קאליש במאה העשרים 

ובעת סיומו יובא באתר כנספח.